דף הבית >> מאמרים >> סאויטרי | יאמה ונצ'יקטאס | סאטיאקאמה
סאויטרי סיפר: שמעון בן אבי
מלך בשם אשופטי, טוב לב. למלך לא היו צאצאים. העלה מדי יום מנחות לאלה סאויטרי, בתו של אל השמש(סוריה), בבקשה לבן. בשנה ה 18 הופיעה האלה מתוך האש, בדמות אישה יפה ואמרה "אל תתלונן תהיה לך בת". המלכה הרתה והביאה לאוויר העולם תינוקת שעיניה נצצו כשני כוכבים. המלך המאושר ערך משתה להולדת בתו וקרא לתינוקת סאויטרי על שם האלה. סאויטרי גדלה ויפתה כאלה, יופייה וחוכמתה היו כה שמימיים עד שזה הרחיק מעליה מחזרים. בתי אמר המלך, איש לא בקש ממני את ידך, עליך למצוא לעצמך בעל הראוי לסגולותיך. -"אב שאינו משיא את בתו, בעל שאינו מתנה אהבים עם אשתו ובן שאינו מגן על אמו האלמנה – מגונים בעיני האלים"- אנא לכי ומצאי לך בעל.... סאויטרי, מלווה בפמליה, בעגלת זהב ומתנות, יצאה למקומות עלייה לרגל, בבקתות של חכמים יוגיים... העניקה מתנות ולגמה בשקיקה מחוכמתם, כשמסעה הסתיים, חזרה. כשנכנסה לחדר המלך, המלך, באותה העת ,ישב עם החכם השמימי-נארדה- .נגעה בכפות רגליהם, ובעיניים נוצצות סיפרה. בארץ שאלווה, חי מלך בשם דומטסנה, כשזה איבד את מאור עיניו, השתלט על הממלכה מלך שכן, דומטסנה הוגלה ליער יחד עם אשתו ובנו. השלושה חיים ביער, צוברים טפס (צוברים כוחות פנימיים).ליבי בחר בבנו סטייואן להיות לי לבעל. נארדה שהקשיב, קרא לפתע- הו לא! הבין המלך שנארדה מכיר את סאטייואן ושאל- האם אין הוא אציל, חכם , אמיץ או סובלן. אמר נאראדה- הוא אציל כמו השמש,חכם ככוהן האלים ,אמיץ כמלך האלים וסובלן כמו האדמה, הוא רגוע ועדין וצנוע. אם כך אמור לי מה לא נכון בבחירתה. חוט של עצבות נשזר בדבריו של נארדה- מהיום בעוד שנה בדיוק – הוא ימות. המלך , חש כאב ולאחר שתיקה , אמר לביתו – האם יש מקום לחזרה מבחירתה. סאוויטרי אמרה- פעם אחת מוטל הפור, פעם אחת ניתנת הבת , פעם אחת אומרים אתן. שלושת אלה קורים רק פעם אחת, אומרים החכמים. בין אם חייו קצרים או ארוכים , בין אם סגולות רבות לו או לא, פעם אחת בחרתי לי בעל ולא אבחר שנית. שתיקה עמדה באוויר. המלך הביט בחכם נארדה וזה בירך אותם ויצא לשמיים. המלך כינס את החכמים ולאחר חישובים, בחרו את היום והשעה הנכונים לנישואי ביתו. בהגיע היום, עם שחר, יצאה פמליה גדולה בכרכרות זהב ומתנות רבות, לביתו של דיומטסנה, ביער, בארץ שאלווה. כשהגיע המשלחת ,דיומטסנה ,קיבל אותם בברכה ובמשקה, והציע פרה במתנה. לאחר הנימוסים, שאל את המלך לסיבת ביקורו, זה סיפר על ביתו סאויטרי ועל בחירתה בבנו סאטייואן , וביקש מדיומטסנה את ברכתו לנישואין. דיומטסנה העלה קושיות אחדות, על ההבדל במעמד, על עדינותה של סאויטרי, לעומת חיי היער הקשים. לאחר שהמלך השיב בחוכמה ,אישר את הנישואין. כבר באותו יום נערך טקס הקידושין. הברהמינים שרו מזמורים, הניחו מנחות של גהי, המלך איחד את כפות ידיהם. סאוויטרי חשה כנחל הנפגש עם אוקיינוס, הטקס הושלם ופמליית המלך אשוופטי, יצאה לדרכה חזרה. החיים ביער היו שקטים ונעימים, כל זמן שהייתה לבדה זכרה את נבואתו של נארדה. ימים מאושרים חולפים מהר. בוקר אחד התעוררה וחשבה- בעוד שלושה חמים בעלי עתיד להילקח ממני. החליטה לעשות ככול שביכולתה לבטל את הגזרה, נדרה לצום ולהימנע משינה ומישיבה, היא לא גלתה לבעלה על שמתחולל בנפשה. במשך הלילה שקרב ליום המוות, עמדה תחת כיפת השמיים שקועה בתפילה, בעלות השחר הטהרה בנהר. דברי הנבואה של נארדה ניסרו בליבה. כמנהגו מדי יום, הניח סאטייואן את הגרזן על כתפו ועמד לצאת ליער. סאוויטרי קראה, הנח לי לצאת איתך! מדוע שאל ואז לקח את ידה ויצאו יחדיו. היער היה שקט, מדי פעם נשמעה קריאתו הצורמנית של עורב. ליבה נחצה לשניים, בחלק האחד טיפחה את השמחה של היחד ובחלק השני , חרדה ממה שהולך להתרחש. בהיסח דעת פלטה אנחה כבדה מלבה המיוסר. סאטייואן עצר, שאל לקדרותה , ואז חשב שהתעייפה. אסף למענה פירות ,הושיב אותה בפינה, והלך לחטוב בולי עץ. מרוב מאמץ החל להזיע, תשישות כבדה נפלה עליו, חזר לכיוון סאויטרי, התיישב ,חשב ,אולי חליתי שכן ראשי קודח וליבי מתפקע. הניח את ראשו על ירכה ועצם עיניו. השיחה בין המוות לסויטרי: לפתע ראתה למולה איש לבוש גלימה אדומה, כתר לראשו, כולו זוהר עניים אדומות רשפו בתוך פניו הלבנות, ולולאה ביד והוא עמד מעל סטיואן וסקר אותו בקפידה. היא הניחה בעדינות את ראשו של בעלה, קמה הצמידה את כפות ידיה לברכה ואמרה: אינך נראה כבן תמותה, אנא אמור לי מי אתה ומה בדעתך לעשות? שתיקה, עניים אדומות ננעצו בסאויטרי "אני הוא ימה, בדעתי לקשור את בעלך ולהובילו לעולם המתים." "אל גדול! אמרה סאויטרי יש לך שליחים המובילים את בני התמותה לעולמך, מדוע באת בעצמך.מבלי להמשיך שלח את לולאת המוות אל סאטיאון ומשך מתוך גופו איש בגודל זרת, הסתובב והחל ללכת בכיוון דרום .זוהר גופו דעך והפך כאבן. סאויטרי שקעה בעלטה כבדה המחשבות פסקו בראשה . קמה והחלה רצה בעקבות המוות. לאחר שזה הבחין בה עברו כברת דרך, פנה ואמר לה- לכי והכיני את בעלך המת לדרכו האחרונה, זוהי חובתך, זוהי הדהרמה שלך. השיבה סאויטרי- לאן שבעלי יילך או לאן שיובל בכפייה, לשם עלי ללכת, זוהי תמצית הדהרמה העליונה שלי. בחסדך ואודות למסירות ולאהבה שאני רוחשת כלפיו , לא תיחסם דרכי, שוחרי האמת אומרים כי ידידות נקשרת בין שניים שהלכו יחד כברת דרך של שבעה צעדים, אנא כבד את ידידותינו והקשב לדבריי.פגשתי ביערות אנשים מוארים וכולם רואים בדהרמה, באמת, את היעד הנעלה ביותר. (המוות האט את קצב פסיעותיו) דברייך הם דברי חוכמה, בקשי משאלה מלבד את חיי בעלך. סאויטרי—את מאור עיניו של חמי וכוחותיו. יאמה- כך יהיה, את עייפהעכשיו,חזרי לחובותיך. סאויטרי- אינני מתעייפת כל עוד בעלי קרוב אלי, דבר איתי אל גדול, החכמים אומרים כי ידידות עם אישים גדולים היא פסגת ההשגים, היא מביאה ברכה יומיומית. הביט המוות בסאויטרי, עיניו נראו פחות אדומות- שופעת תבונה, בקשי עוד משאלה, מלבד חיי בעלך. סאויטרי- שהממלכה תושב לחמי. המוות- כך יהי, עכשיו חזרי. סאויטרי- התעלמה ואמרה- הברואים כולם כפופים לך, אתה מרסן אותנו- נאמנות, אדיבות ונדיבות, הם הערכים שמנחים את כל שוחרי האמת, בהתנהגותם כלפי החיים, אך הדגולים מבין שוחרי האמת חשים חמלה אפילו כלפי מי שנחשבו אויבהם. המוות- חוכמתך ,כמים לאדם צמא, בקשי עוד משאלה מלבד חיי בעלך. סאויטרי- שתהיה המשכיות לממלכתו של אבי. המוות- כך יהי, הלכת דרך ארוכה מדי, חזרי. סאויטרי- שום מקום אינו רחוק , כל עוד בעלי נמצא בו, נוכל להמשיך בשחתנו תוך כדי הליכה... המוות שהוא אמת, מגיע בסופו של דבר לכולם, החכמים, היות שהם מסורים לאמת, כל בני האנוש בוטחים בהם יותר אפילו משבוטחים בעצמם. המוות- מעודי לא שמעתי חוכמה שכזאת, בחרי משאלה נוספת מלבד חיי בעלך. סאויטרי- שתהיה המשכיות לי ולבעלי. המוות- כך יהי, עכשיו שובי..... סאויטרי- המשיכה בדבריה, המפגשים בין שוחרי האמת מצמיחים ברכה שכן אין הם פוחדים אלו ומאלו.מעשיהם מגנים ומניעים את הסדר הנכון של החיים והיקום. עשייתם לא מצפה לגמול, הם הדהרמה עצמה. המוות, דמם,והיה מלא בשקט ואמר- בקשי משאלה. אושר והתרגשות מלאו את סאויטרי, ואמרה,בנדיבותך לא הצבת תנאים הפעם, אבקש את חיי בעלי. המוות- כך יהי, בלב שמח הרפה את לולאת המוות מחיי סאטייואן בלב מלא, נפרד המוות מסאויטרי לשלום כשזה התעורר, שאל....... מי היה האיש.
יאמה ונצ'יקטאס
סיפור מתוך הקאטה אופאנישאד, כפי שסופר על ידי סוואמי ויוקאננדה.
הקאטה אופאנישאד מדבר בשפה סמלית מאוד. היו היה פעם לפני המון שנים, איש עשיר מאוד אשר נדר נדר מסוים לפיו הוא התחייב לוותר על כל רכושו. אך האיש הזה לא היה כן. הוא רצה את הפרסום והתהילה של מי נדר נדר כזה, אך בפועל ויתר רק על רכוש שכבר לא היה בשימוש ועל דברים חסרי ערך – פרות זקנות, עקרות, עיוורות וצולעות. לאיש היה בן בשם נאצ'יקטאס.
הילד ראה שאביו לא עושה את הדבר הנכון, הוא שם לב שלמעשה הוא שובר את נדר, אך לא ידע מה להגיד לאביו. בהודו אב ואם הינם כאלוהים עבור ילדיהם. אז הילד ניגש לאביו מלא כבוד וענווה ושאל אותו: "אבא, למי תיתן אותי? הרי עבור נדר שנדרת, התחייבת למסור כל דבר בעל ערך". האבא הופתע מהשאלה ושאל: "למה אתה מתכוון, בני? האם יש אבא שמוותר על בנו?" הילד שאל את אותה שאלה פעם שנייה ופעם שלישית, ואז האבא הכועס ענה: "אתן אותך לאל המוות (יאמה)" והסיפור ממשיך ומספר על כך שהילד הלך ליאמה, אל המוות.
יאמה הוא האדם הראשון שמת. הוא עלה לשמיים ונהייה השליט, כל האנשים הטובים שמתים עולים אליו לשמים וחיים איתו זמן רב. הוא אדם קדוש וטהור,צנוע וטוב לב.
כך הילד הגיע לעולמו של יאמה. אבל, אפילו אלים לעיתים לא נמצאים בבית. ולכן הילד נאלץ לחכות ליאמה במשך שלושה ימים. יאמה חזר רק ביום השליש. "או, ילד מלומד" אמר יאמה, "חיכית לי פה בחוץ במשך שלושה ימים בלי מזון, והינך אורח ראוי לכבוד! ברכותיי אליך. אני מצטער מאוד שלא הייתי בבית. אך אתן לך פיצוי על כך, תבקש שלוש משאלות, אחת לכל יום".
הילד אמר: "המשאלה הראשונה שלי היא שהכעס של אבי יעבור במהרה, שיהיה נחמד אלי כאשר תאפשר לי לצאת בחזרה". יאמה הסכים מיד למשאלה זו.
כמשאלה הבאה, ביקש הילד לדעת על הקורבן המסוים שמביא אנשים לגן העדן. היה במקורות (בוודות) איזה רעיון על החיים בגן העדן כחיים טובים, אך לא שונים במהותם מחיי האדם בכדור ארץ. במקרה הטוב היו מתוארים כחיים של אדם מאוד בריא ועשיר, עם הנאות חושיות רבות וללא מחלות. הרעיון הזה של החיים בגן העדן לא סיפקו את הילד. אז נאצ'יקטאס ביקש כמשאלה שנייה לדעת על סוג הקורבן הנדרש לאדם כדי להגיע לגן העדן הזה. הילד ידע שהיה רמז כלשהו בוודות שקורבנות מסוימים שימחו את האלים ואז הם לקחו את אותם בני אדם לגן העדן.
אז המשאלה השלישית מגיעה, וכאן מהות האופאנישאד מתגלה. הילד אמר: "יש תעלומה מסוימת שהייתי רוצה לברר: כאשר האדם מת, יש כאלה שאומרים שהוא ישנו, ואחרים טוענים שהוא איננו. אבקש שתנחה אותי אם תבונתך בנושא זה".
אבל יאמה נבהל. הוא שמח מאוד להניק לנאצ'יקטאס את שתי המשאלות הראשונות. הוא השיב: "האלים בעבר אותגרו בסוגיה זו. נושא זה הוא עדין ומתוחכם ואינו קל להבנה. תבחר לך משאלה אחרת, בבקשה נאצ'יקטאס, אל תלחץ עלי בנושא זה, עזוב אותי".
אך הילד היה החלטי מאוד ואמר: "מה שאמרת זה נכון, אל המוות, שאפילו לאלים נושא זה אינו ברור, ושזה נושא לגמרי לא קל להבנה. אך לא אוכל להשיג שוב מישהו כמוך ואין עוד משאלה שמשתווה לזאת".
המוות אמר: "תבקש ילדים ונכדים שיחיו מאה שנה, ארמונות, פילים, זהב וסוסים. תבקש ממני אימפריה עלי האדמות וחיים ארוכים כרצונך. או כל משאלה אחרת שוות ערך לאלו כרצונך – עושר וחיים ארוכים, או מרכבות וממלכות. אעשה ממך איש הנהנה מכל משאלותיך. בקש כמשאלה את כל הדברים הקשים להשגה בעולם. תן לי לשרת אותך, נאצ'יקטאס, אך אל תשאל אותי על מה שקורה אחרי המוות".
נאצ'יקטאס ענה: "כל אלו הם דברים של היום יום. אפילו החיים הארוכים ביותר הם קצרים לעומת הנצח. תשאיר לעצמך את כל הסוסים, המרכבות והעושר. האדם אינו יכול לבוא לידי סיפוק על ידי עושר חומרי. האם אנחנו יכולים להחזיק בעושר כאשר אתה קורה לנו? אנחנו יכולים לחיות חיים ארוכים רק לפי רצונך. רק המשאלה שביקשתי היא הבחירה שלי".
יאמה שמח לשמוע תשובה זו ואמר: "שלמות (אמת) זה דבר אחד והנאת החושים דבר אחר. לשניהם מטרות שונות. זה שבוחר בשלמות (באמת) נהיה טהור. זה שבוחר בהנאה מפספס את ייעודו. שניהם –שלמות והנאה- מופיעים בפני האדם, האיש החכם, לאחר שבחן את שניהם מבחין אחד מהשני, בוחר את השלם, את האמת, כיעד נעלה מהנאה. המטומטם בוחר בהנאה בשביל לענג את גופו. נאצ'יקטאס, אתה ילד פיקח, גם כאשר הוצעו לך את כל מה שעל פניו כל אדם חושק בו, ויתרת". המוות החל אז ללמד את נאצ'יקטאס.
ענה יאמה על השאלה: "מה נהיה מהאדם כאשר הגוף מת? המודעות שבתוכו אף פעם לא מתה, אף פעם לא נולדת, נוצרת מכלום וכלום לא נוצר ממנה, היא נצחית, זה אף פעם לא נהרס, גם עם הרס הגוף. אם הקוטל חושב שהוא מסוגל לקטול אותה, או הנקטל חושב שהוא מת, אף אחד מהם לא יודע הרבה על האמת, כי הגרעין של העצמי אינו הורג ואינו מת.
סאטיאקאמה מג'אבאלה – מתוך צ'אנדוגיה אופאנישאד כפי שסיפר סוואמי ויוקאננדה
נספר עכשיו סיפור ישן מתוך הצ'אנדוגיה אופאנישאד, המתאר איך החוכמה מגיעה לילד. צורת הסיפור גסה משהוא אך נתן למצוא את המסר שבו.
ילד צעיר אומר לאמו: "אני רוצה ללכת לממוד את כתבי הקודש (וודות). תאמרי לי בבקשה את שם אבי ואת הקסטה שאליה המשפחה שייכת". אמו לא היתה אישה נשואה, ובהודו ילדים לאמאות שאינן נשואות נחשבים מחוץ לקסטות, לא מוכר בחברה ואינו רשאי ללמוד את כתבי הקודש.
אז האם המסכנה עונה: "בני היקר, איני יודעת את שם המשפחה שלך, אני הייתי בשירות, ושירתתי בהמון מקומות. אנני יודעת מי הוא אביך, אך שמי הינו ג'אבאלה ושמך הינו סאטיאקאמה". הילד הלך לחכם וביקש ממנו שיקח אותו כתלמיד. החכם שאל את הילד: "מה שם אביך ואיזה קסטה אתה שייך?" הילד חזר על מילותיה של אמו. החכם ענה לו מיד: "רק בראהמין היה יכול להגיד אמת כה קשה על עצמו. אתה ברהאמין ואני אלמד אותך. לא סטית מהאמת". כך השאיר החכם קיבל את הילד כתלמיד וחינך אותו.
עכשיו מסופר קצת על שיטות הלמידה המיוחדות שנהגו להשתמש בהן בהודו העתיקה. המורה נתן לסאטיאקמה לטפל ב- 400 פרות חלשות וחולות, ושלח אותו אל היער. שם חי הילד עם הפרות לתקופה מסויימת. המורה אמר לו לא לחזור עד שמספר הפרות יגיע ל-1000.
אחרי כמה שנים סאטיאקאמה שמע יום אחד קולו של שור בעדר שאמר לו כך: "אנחנו 1000 כעת. קח אותנו אל מורך. אני אלמד אותך קצת אל בראהמן." "ספר לי אדוני" אמר סאטיאקאמה. אז אמר השור: "המזרח הינו חלק של האלוהות, כך גם המערב, הדרום והצפון. ארבעת הנקודות הקרדינאליות הן ארבעת חלקיו של בראהמן. האש תלמד אותך עוד אל בראהמן".
האש היה סמל חשוב מאוד בימים אלו, על כל תלמיד היה לדעת להדליק אש לבד ולהקריב קורבנות. למחרת התחיל סאטיאקאמה את דרכו לביתו של הגורו שלו. כאשר עצר בערב והדליק אש וישב לידה, שמע קול יוצא מתוך האש: "אוו סאטיאקאמה". "דבר אדוני", אמר סאטיאקאמה. "או סאטיאקאמה, באתי ללמד אותך קצת אל בראהמן. הארץ היא חלק מבראהמן. השמים והרקיע הם חלק ממנו. האוקיאנוס הוא חלק מבראהמן". אז אמרה האש שציפור מסוימת תבוא ללמד אותו גם משהוא על בראהמן.
סאטיאקאמה המשיך בדרכו ולמחרת בערב כאשר עסק בטקסי הקורבן ברבור ניגש אליו ואמר לו: "אלמד אותך משהוא על בראהמן. ההאש הזו שאתה סוגד לה, או סאטיאקאמה, הוא חלק מבראהמן. השמש, הירח, והאור כולם חלקיו של בראהמן. ציפור בשם מאדגו תספר לך יותר על כך".
למחרת בערב הציפור הזו נגשה אליו וקול דומה נשמע לסאטיאקאמה: "אספר לך משהוא על בראהמן. הנשימה היא חלק מבראהמן, הראיה היא חלק ממנו, השמיעה והמיינד הם חלקיו".
אז הגיע הילד לביתו של המורה והציג את עצמו בכבוד ומלא הערצה מול הגורו. אז ראה המורה את תלמידו ואמר: "סאטיאקאמה הפנים שלך זוהרות כפנים של מישמכיר ויודע את בראהמן! מי לימד אותך אליו?" "יצורים שאינם בני אדם" ענה סאטיאקאמה. אבל ארצה שאתה תלמד אותי מורי. כי שמעתי מאנשים כמוך שקר ידע הנלמד מגורו יכול להוביל לאמת המוחלטת." אז לימד המורה את החוכמה שקיבל מהאלים. " ושום דבר לא נשאר בחוץ, שום דבר לא נשכח".
עכשיו, חוץ מהחוכמות שהשור, האש והציפורים לימדו את הילד, אנחנו רואים את הכיוון והמחשבות שהיו נפוצות בזמנים אלו. הרעיון הגדול שלומדים מהסיפור הוא שהמהות של כל הקולות האלו הם בתוכנו. כאשר אנו מבינים אמיתות אלו יותר לעומק, אנו מבינים שהקול בא מתוך ליבנו, והתלמיד הבין שכל הזמן שמע את האמת, אך הפירושים היו לא נכונים. הוא פירש את הקול כקול חיצוני שמגיע מבראהמן. העולם תמיד מחפש תשובות מעשיות לדת. באמצעות הסיפור הזה מבינים איך התובנה הזו נהיתה מעשית יותר לילד מים ליום. האמת התגלתה באמצעות הדברים המעשיים של חיי היום יום של הילד. האש התגלתה כחלק מהבראהמן (האמת), האדמה, השמיים וכו.
