המצבים של שרותי וסמריטי הם שני מצבי תודעה שונים במהותם. אנחנו חווים במהלך חיינו את שניהם אך חיי החברה המערביים, החינוך והדרישות החברתיות דוחפים אותנו להעריך יותר את התודעה במצב של סמריטי וכך יכולת השרותי אולי הטבעית שלנו נחלשת עם הזמן.
המילה סמריטי SMRITI בשפה הסנסקריט באה מהשורש SMRI שפירושו זיכרון. יש לסמריטי שתי משמעויות עיקריות: האחת כמצב של ריכוז ותשומת לב מלאה. ג'ורג' פויירשטיין מגדיר אותו כמצב של ריכוז המקדים לסמאדהי, ומסביר שיש כאלו העושים משוואה בין סמריטי ודהיינה. בסוטרה 20 בפרק הראשון של היוגה סוטרות של פטאנג'לי מופיע סמריטי במובן הזה כאחת מהאפשרויות אשר דרכן ניתן להגיע לסמאדהי "האחרים (זוכים בסמאדהי על-הכרתי) בזכות אמונה, כוח, זיכרון, סמאדהי (הכרתי) ותובנה".
המובן האחר של סמריטי, הנפוץ יותר, הוא כזיכרון. הוא מופיע במובן הזה כאחד מחמשת תנועות התודעה בסוטרה 1.6: "(אלו הם סוגי הפעילות המנטלית:) תפיסה נכונה, תפיסה שגויה, המשגה ריקה, שינה וזיכרון". ואז בסוטרה 1.11 מוגדר סמריטי כ"שימור של אובייקט שנחווה בעבר".
אני אתייחס בעבודה זו אל סמריטי במובן השני, הנפוץ יותר, כמבנה עמוק של זיכרון.
שרותי, לעומת זאת, זהו מצב רענן ושל נוכחות. בעצם הגדרת הסמריטי יש את מימד העבר וברגע שיש עבר אין אפשרות לנוכחות בהווה. לעומתו המצב של שרותי מוגדר כ"התגלות" – פעולה שמתרחשת ברגע. המונח שרותי קשור לספרות ההינדית הקדושה -הוודות והאופנישאדות - ש"התגלתה" ל"רואים" (rishis.) בניגוד לספרות סמריטי, הספורות הזכורה או הספרות המסורתית, הספרות שהתגלתה נחשבת לספרות ממקור אלוהי, לא אנושית. היא מתוארת כספרות ש"נראתה" (seen) "התגלתה" או נחוותה כחזון (envisioned) על ידי ה"רואים" בעת שהותם במצב תודעתי מסוים.
ההבדל הראשון המשמעותי בין שני המצבים הוא במימד הזמן: בעוד שהסמריטי בנוי על זיכרון ומבנים עמוקים שנחרטו בתודעה בעבר השרותי דורש נוכחות במצב תודעתי "מסוים" בהווה.
סמריטי מתייחס לזיכרון של פרטים וידיעה של דברים שקשורים לידע, ידיעת פרטים, נתונים, הגדרות וכד', במובן ה"מערבי" של המילה ידע. כפי שמסביר שלמה בידרמן בספרו "מסעות פילוסופיים" ידע במובן הזה הינו דבר מוערך, חשוב ואך נחוץ לחיינו היומיומיים. במהלך תהליך הסוציאליזציה שאנו עוברים מגיל צעיר במוסדות החינוך, בחברה ובמשפחה, כולל תהליך רכישת השפה, למידת כללי התנהגות בחברה וכד', מלמדים אותנו לזכור מספר רב של נתונים עליהם אנו נבחנים במבחנים השונים במסגרות הלימוד הפורמאליות ולפי ציוניהם נקבע במידה לא קטנה את מידת "ההצלחה" שלנו כתלמידים, ולאחר מכן כאנשים בוגרים בחברה המודרנית.
גם לימוד הטקסטים הפילוסופיים היוגיים, שמות אסנות ושיטת ספירת הויניאסות בסנסקריט פונה אל הזיכרון. ברגע ששמורה לנו תמונה או הגדרה בזיכרון, בפעם הבאה שנפגוש את אותו אובייקט, צורה, מצב או הגדרה קרוב לוודאי שבמקום לתת למפגש הרענן להתרחש, "תישלף" מהמבנה העמוק של הזיכרון, את שימר האובייקט שנחווה בעבר, באופן לא מודע, ההגדרה, החוויה השמורה באותה קטגוריה של הזיכרון ויתפוס את מקומה של החוויה הנוכחית.
לעומת אותו "ידע" או "ידיעה של" (כל מיני פרטים) יש מצב של "חוכמה" או ידיעת האמת האחת, החוכמה העליונה, מסביר שלמה בידרמן בספרו. אין כאן אוסף של ידע קודם, אלא ההיפך, ניסיון ייקש להתעלם מכל ידע או ניסיון קודם על מנת לתת כל פעם למפגש חדש להתרחש. על מנת לחוות, להקשיב, לראות לקבל "התגלות" צריך כפי הנראה להיות במצב תודעתי "מסוים" אשר מאפשר לנו להיות משוחררים מאותם מבנים עמוקים החרוטים בזיכרוננו.
יש שיחה מעניינת בין שני סוגי הידע שתיארתי לעיל בסוטרות 7 ו-49 בפרק הראשון של היוגה סוטרות של פטנג'לי, סמאדהי פאדה. בסוטרה 1.7 כותב פטנג'לי "ידיעה נכונה (פרמאנה) מושתתת בהכרח על נתוני החושים, היקש שכלי ועדות מהימנה". לעומת זאת, בסוטרה 1.49 הוא מתאר את ה"ידיעה היוגית" (פרגיא) –הקשורה לסמאדהי ול"אני המטפאפיזי"- כשונה מה"ידיעה היומיומית" –הקשורה לוריטיס ול"אני הפנומנאלי"-. פטנג'לי מגדיר אותה (את ה"ידיעה היוגית") כ"שונה במהותה מידיעה המושתתת על עדות מהימנה והיקש שכלי משום שיש לה מטרה ספציפית (כלומר שחרור)" (לפי תרגום של דני רווה).
דני רווה מפנה את תשומת ליבנו לדבר ש"חסר" בתיאור ההשוואתי שפטנג'לי עורך בין שני סוגי הידיעה. בסוטרה 7 מתאר פטנג'לי את הידיעה היומיומית כמושתתת על א.נתוני החושים, ב. היקש שכלי וג. עדות מהימנה. כשהוא רוצה להדגיש את ההבדל עם הסוג האחר של ידיעה – התובנה היוגית – אומר בסוטרה 1.49 שלא כמו בידיעה הנכונה, זו אינה מושתתת על היקש שכלי ועדות מהימנה, ו"שוכח" את נתוני החושים. לפי דני רווה ב"חסר" או השמטה הזו יש משמעות, רווה טוען שפטנג'לי רוצה לרמוז לנו שהידיעה היוגית–בדומה לידיעה מנתוני החושים- זמינה ופתוחה לכל, והיא מתאפשרת לכל אדם, ולא ליחידי סגולה. בדומה לנתונים המתקבלים מהחושים בחוויה היומיומית שלנו שאינה דורשת "כוחות על", גם התובנה היוגית, הפרגיא, אפשרית לכולנו. "כי היא תמיד שם, הוא ידע תמידי שנמצא ברקע של המודעות שלנו, הוא בתוך המודעות השקטה ומלווה אותנו בכל עת מבלי ש"התודעה הרועשת" מאפשרת לנו להבחין בה. הידיעה היוגית מלווה את ההכרה היומיומית כזרם תת-קרקעי שלה".(דני רווה, חוטים פילוסופיים" ).
בעיניי חשוב לציין שתובנה או הידיעה היוגית, מצב של שרותי, מצב של עצירת תנודות התודעה הינם מצבים אנושיים נגישים ואפשריים לכל מי שמעוניין בכך. "לבעלי דחף עז- זה בהשיג יד" (סוטרה 1.21) לכן הוא בעיניי מצב זמני, רגעי. לפי הבנתי מדובר ב"כניסה" ו"יציאה" אל תוך מימד זה, למרות קיומו השקט והנצחי כזרם תת-קרקעי, במודעות שלנו אנו מסוגלים להיות שם רק לפרקי זמן. יש רגעים של שרותי ורגעים שהתודעה במצבה הפנומנאלי, בסמריטי, ובעיניי הדגש יהיה במודעות למימד שאנו נמצאים בו באותו רגע. הידיעה הנדרשת הקודמת לאותה מודעות היא על קיומם של מימדים אלו (הפנומנאלי והמטאפיזי) והעבודה היוגית תהיה על היכולת להבחין בינהם –וויוקה-, להיות במודעות, להרחיב את שהותנו בממד השרותי, ולחקור את אפשרויות המעבר בינהם.
אין באפשרותנו להפעיל את התודעה בשני המצבים השונים האלו באופן בו זמני. אם התודעה עסוקה בזיכרון, במחשבה, בצורה, מבנה או הגדרה לא יכולה להיות באותו רגע בנוכחות ובתשומת לב. ריכוז ונוכחות הם מצבים "אקסקלוסיביים" מבחינת היכולת המנטלית, בממדי הזמן והמרחב.
על פניו, שני המצבים המנטלים המתוארים הינם נחוצים ושימושיים ונראה לי שהעיקר אינו דווקא במצבים עצמם אלא – במעבר שביניהם. איך עוברים מאחד לשני? איך מבחינים באופן ברור בינהם? האם אנו מודעים באיזה מצב אנו שוהים? האם אנחנו יכולים "להחליט" לעבור מאחד לשני? מה דרוש בשביל לעבור והיכן נמצא "כפתור ההפעלה" למצב השרותי? אילו תוצאות יש להחלטת שאנו מקבלים במצב שרותי לעומת החלטות המתקבלות במצב של סמריטי? מה מידת היצירתיות שיש בנו בשני מצבי התודעה השונים? כמובן – אם ביוגה אנו עוסקים – לא יהיו כאן תשובות לשאלות אלו.
לא נראה שאפשר באמת להחליט על מעבר כזה. מעבר למצב של שרותי יכול רק להתרחש אם יש את התנאים המאפשרים אותו. לפי מה שאנו למדים, כיוון שהמצבים הם אקסקלוסיביים, כל עוד יש פעולה של סמריטי – כל מה שקשור לזיכרון, מבנים מנטליים, הגדרות, מילים, אגו, דפוסים התנהגותיים וכד'- לא יוכל מצב של שרותי להופיע. צריך למחוק את מימד הזמן ולתת למבנים הקשורים לזיכרון לקרוס, על מנת ליצור קרקע פורייה לשרותי להופיע. אי אפשר "לרצות" או "לעבוד בשביל" להיות במצב של שרותי, אלא להיות בו רק כשהוא מתרחש.
נראה שמפתח אחר ל"מעבר" ממצב תודעתי מסוים ל"אחר" קשור גם ביכולת לבטוח: רק במצב בו אנו סומכים ומסוגלים לבטוח שהדבר הנכון יקרה, נוכל לקבל את האומץ וההשראה "לקפוץ לתהום" של הלא ידוע ,של השרותי. לבטוח בידיעה שאנחנו חלק אינטגראלי מהיקום, ולכן כל מה שנרצה מהמקום של אמת מתוכנו, מאותו מקום המחובר ליקום, הוא יהיה שלנו, כי הוא נבנה מלכתחילה בשביל להיות שלנו. היכולת לבטוח הינו מרכיב מרכזי: לבטוח בכך שכל מה ארצה הוא כבר קיים ביקום ומהווה כבר חלק ממני. לבטוח בכך שאני לא צריך באמת "לעבוד" בשביל משהו שהוא כבר חלק ממני מלכתחילה. (מתוך דונה הולמן, "עיניים של תמימות"). ללא התמסרות, הסתמכות או אמונה קשה לעזוב את "עשייה", את ההגדרות או להיפרד מהמבנים והדפוסים כדי לתת ל"דבר הנכון" להתרחש.
במובן הזה מזכיר הצמד "שרותי-סמריטי" את הצמד של "עשייה ואי-עשייה" (אביאסה וואיראג'ה). השרותי יכול להתרחש רק מתוך אי-עשייה. בעוד שסמריטי כרוך בעשייה השרותי כרוך למצב של הרפיה ואי-השתוקקות, לקריסה של כל עשייה והגדרות העבר, למתן מקום לאמת – הדארמה- רק להופיע ולעבור דרכנו. כי הדארמה נמצאת שם כל הזמן וזה רק עניין של הקשבה, כדי לאפשר לה לזרום ולהופיע.
אך ברגע שיש מידע או ידע של דברים, דפוסים וצורות מידע קודם על בסיס זיכרון ששמרנו מחוויות קודמות, הם תופסים חללים שבתוכנו, המעברים פחות פתוחים כי יש מאוחסן בתוכם כל האינפורמציה הזו. מעבר וזרימת האנרגיה במצב כזה יהיה פחות אפשרי. המעבר בין סמריטי לשרותי קשור אם כן ב"הזזת הצידה" של כל הידע כדי לתת לאנרגיה לזרום, ניקוי הערוצים והמעברים מדפוסים המבוססים על ידע קודם על מנת לאפשר מעבר האנרגיה החופשי באותו רגע, התנקות (שאוצ'ה). "ואז יש זיכוך סטווי ואת הבהירות הנחוצה כדי לראות את האטמן (את ה"אני האמיתי") (סוטרה 2.41 ביוגה סוטרה של פטאנג'לי).
המושג של סמריטי מתכתב עם המושג של קארמה. בסוטרה 4.9 של היוגה סוטרה של פטנג'לי מוסבר על קשר זה "מכיוון שהזיכרון (סמריטי) והרישומים הקרמיים (הסמסקארות) מהותם אחת, מתקיים קשר סיבתי (בין הפעולה לתוצאה שהיא גוררת בעקבותיה) אף אם מפרידים בינהם לידה, מקום וזמן." סמריטי במובן של זיכרון ומבנים עמוקים האוגרים בתוכם אינפורמציה ומפעילים תגובות "אוטומטיות", SUBLIMINIAL ACTIVATORS בשפה של ג'ורג פויירשטיין. אותם דפוסי התנהגות לא מודעים המופעלים כתגובה, כמו לחצני הפעלה בלתי רצוניים, האחראיים על ההמשכיות הקארמתית .
הפעילות מתוך מצב תודעתי של סמריטי תיצור ותייצר עוד תגובתיות בלתי מודעת וקארמתית מתוך מבנה הזיכרון העמוק המפעיל דפוסי התנהגות אוטומטיים. לעומת זאת פעילות מתוך מצב תודעתי של שרותי - תאפשר חופש מאותם דפוסים או במילים אחרות אי-תגובתיות. החופש –מוקשה- הוא השחרור שקיים באפשרות של אי-תגובתיות אוטומטית. כאן השרותי קשור לחופש, שיחרור, מהדפוס שבסמריטי, הקארמה, כדי לאפשר לאמת, הדארמה, להתבטא דרכינו.
ב"יוגה וסישטאה – היוגה העילאית" מסביר אודולוקה: "אם פעולות נעשות מעצמן, ללא התנאה שכלית, חוויתן תהיה טהורה וחופשיה מזיכרונות של שמחה או עצב בעבר. לכן, חושים, ביצעו את פעולותיכם מבלי להיות מופרעים מהזיכרון. הזיכרון הזה (או התנאה שכלית) איננו עובדה. לאמיתו של דבר אין הוא שונה מן התודעה האינסופית ואין הוא עצמאי ממנה. מכאן – על ידי אי—החייאתו בתודעה, ניתן לגרשו בקלות. הו הכרה, ותרי אפוא על תפיסת השונות והכירי ואי-ממשותה של עצמאותך מן התודעה האינסופית: זהו שחרור". אדולוקה פונה אל החושים כדי שיקלטו בתפישה ישירה ללא פרשנות או מעורבות שכלית ופונה אלינו כדי שלא נקבל את התערבותו של סמריטי כמובן מאליו וכגורם המפריד ביננו לבין המציאות. הרי בסופו של יום גם הוא חלק מאותה אמת טהורה!
דונה הולמן מתארת בספרה "עיניים של תמימות" שני סוגים של קשר עם העולם: היא מדברת על "להסתכל" כמפגש עם האובייקט עם ידע קודם. בסוג מפגש כזה יש רגש המתעורר כתוצאה מהאינטרפרטציה של ההכרה את האובייקט (הגדרה דרך ידע קודם) בין האובייקט למי שתופס אותו. כך בסמריטי, בו אין מפגש נקי וישיר בין התופס לאובייקט הנתפס, יש תמיד מסך דק המערפל את האובייקט. מפגש כזה תמיד יהיה דרך צורות ומבנים מהזיכרון, מילים המובילות לשיפוט ורגש.
לעומת זאת יש מצב אחר, "לראות" (כמו הRHSHIS) במקום "להסתכל", שבו המפגש הוא ישיר בלי ידע קודם. מפגש נקי לא מתווך על ידי החושים, ללא הגדרות קודמות, כאילו כל פעם המפגש מתרחש בפעם הראשונה, גם אם זו פעם ה-1000 שראינו את אותו בית. זהו מצב של שרותי.
בהסתכלות יש תמיד פרספקטיבה, אנו מסתכלים כדי לזהות דברים. נחוץ ושימושי מאוד לחיי היומיום, להסתכל ולהכניס את מושאי ההסתכלות לקטגוריות והגדרות הקיימות בזיכרוננו. אבל, הסתכלות זו עוצרת אותנו תמיד בקרבה אל אותו אובייקט: תמיד יש משהו בין הרואה לאובייקט עצמו – ההגדרה, הזיכרון, האסוציאציות ורגשות העולות כתגובה לתהליכים קוגניטיביים אלו.
"ראייה" מאפשרת קרבה הרבה יותר אינטימית לאובייקט, הראייה של אובייקט (לעומת להסתכל עליו) מתרחשת כאשר אין אנו שמים שום דבר בינינו לבין האובייקט שאנו רואים: לא שם, לא הגדרה וכך אין תגובה אמוציונאלית. אין מגע רגשי, יש סוג אחר של מגע אשר אינו בא עם מטען רגשי, כיוון שאין מילה הקושרת את האובייקט לפעולה שכלית. המגע הוא ישיר יותר, ישירות דרך הגוף ודרך הלב.(דונה הולמן "עיניים שלתמימות")
אם אנחנו מדברים על מצב של קריסה של כל המבנה הקרמתי הרשום בזיכרוננו על מנת לאפשר למצב אחר יותר קרוב לאמת שלנו להופיע, ואנחנו יודעים שאין דבר שניתן "לעשות" כדי להגיע למצב הזה –כי "ככל שמחפשים וחושבים על "הדבר" הוא מתרחק מאתנו ורק שכשמרפים ממתח החשיבה והרצון להגיע לשם אנחנו מתקרבים." (כמו שמסביר המאקודה ב"תורתה הסודית של האלה דורגה" ) "כפי שאי אפשר להדביק את הצל בריצה אחריו, כך אי אפשר "לעשות משהו" כדי להגיע אל העצמי". כי רק שם כשנמצאים קרוב מאוד לאותו אמצע, לאותו מרכז, ל"עצמי" המלודיה של השרותי יכולה להתנגן בחופשיות. המקום הזה הוא קרוב כל כך עד שקשה לראותו, כמו הנקודה שבין העיניים. ניתן לחוש אותה מבפנים, ניתן לראות את שיקוף שלה במראה, במצבים מסוימים ניתן לראות איך אותו עצמי משתקף החוצה, אך לא ניתן לתפוס אותו באופן מוחשי.
החיים מובנים משני המצבים: הסמריטי דומה לדפיקות התיפוף הנותנות את המקצב. והשרותי, הוא המלודיה, המנגינה. אנחנו יכולים להכין מקצב כבסיס ורקע, אך המלודיה מתנגנת לה לבד, לפי רצונה, כמו צורות העשן העולה ורוקד בשמיים, עשן צבעוני המשחק צורות עם היקום כרקע.
סוטרה 3.9 מדברת על סוג של סמסקארה, סוג רישום מיוחד, טהור, שעוזר לנו לעצור את כל הסמסקארות האחרות, ולתודעה לפנות פנימה ולהשתתק. סוג של סמסקארה הבולמת סמסקארות.
זו סוג של סמסקארה ש"מצילה" אותנו מסמסקארות אחרות. בסוטרה 3.9 מוסבר על 2 סוגים של סמסקארות: אלו הגורמות לתודעה לפנות החוצה ואלו הגורמות לה להשתתק. כאשר סמסקארות המופנות החוצה נבלמות – נוצר רגע של תודעה שקטה. זוהי הטרנספורמציה שמשקיטה את הפעילות המנטאלית". היא נקראת נירודהה פרינאמה".
סמסקארה זו היא בעיניי עוד מפתח חשוב לתובנה של המעבר בין מצבי התודעה. אבל מהי אותה סמסקארה שבולמת את כל הסמסקארות האחרות? האם בשביל לבלום/למחוק סמסקארה צריך להשתמש בסוג סמסקארה אחרת? סמסקארה מוציאה סמסקארה? או רק "להזיז" את כל המבנים כדי שה"דהרמה" תיחשף? בסוטרה 1.50 יש רמז על אותה "סמסקארה בולמת" מיוחדת: "יש סמסקארה שנוצרת בסמאדהי שבולמת סמסקארות אחרות. זוהי סמסקארה שהיא תובנה אמיתית." התיאור הוא שהיא נוצרת רק במצב מאוד מיוחד שבו עזבנו את הגדרות האני, במצב של סמאדהי. ורק אז כאשר אנחנו בתוך התובנה האמיתית, בדהרמה, מלודיית השרותי יכלה להתנגן.
הבנה תיאורטית על קיומה של הדהרמה אינה מספיקה, תנאי הכרחי אך לא מספיק. צריך לאחד הבנה זו עם תובנה גופנית, עם המציאות הפיזית של חיי היומיום. זו צריכה להיות הבנה מעבר לרמת האינטלקט, ערבוב של השכל וגוף.
חשבתי שאני מנסה בעבודה זו להרחיב את ההבנה שלי על שרותי וסמריטי ואני מגלה שההתמקדות שלי היא לא במושגים עצמם אלא בקשר שבינהם, בבהירות של האבחנה בינהם ובמפתחות למעבר מאחד לשני. אחד משמות היוגי הוא "ויוקאן" , אחד שיש לו את האבחנה, וויווקה, ורואה את בבהירות את שני הממדים של הקיום, אחד שלא מתבלבל בהזדהות עם כל הגדרה שברמת הפרקרטי, שרואה בבירור את הקיום הפנומנאלי היומיומי והזרם השקט שמתחתיו. את שני מצבי התודעה של חיינו, החיים של האנשים הרגילים והלא מוארים, שאינם באופן קבוע במצב התודעתי "הרביעי", שיש לנו את תנודות התודעה כחלק מחיינו (זוכרים, יודעים, מתבלבלים וישנים) ועושים את העבודה היומיומית, או יותר נכון הרגעית, של היוגה, של האבחנה הבהירה בין האמת הנצחית לתופעה הרגעית.
