"עיניים של תמימות" 

     THE EYES OF INNOCENCE 

DONA HOLLEMAN

תרגום וסיכום של המושגים המרכזיים של ספרה של דונה הולמן "עיניים של תמימות" – על ידי דבי הראל 

 ”כל פרח הוא מה שאת/ה רוצה שהוא יהיה בשבילך" בורי בנדר, 1983. אין לפרח משמעות, הוא יהיה מה שאתה תרצה שהוא יהיה באותו רגע."UNA FLOR ES LO QUE VOS QUERES QUE SIGNIFIQUE" BORY BENDER

1. המוח הרציף מול המוח הקוונטי:

דונה הולמן מדברת על שני תפקודים ראשיים למוח. הראשון, תפקודו ה"רגיל", התפקוד הנדרש לניהול חיי היומיום, הכולל תכנון, משימות בעבודה, ניהול משק בית, וכד'. היא מכנה תפקוד זה "THE COUNTINUOUS MIND"  , "המוח הרציף" תפקוד עם ראייה הומו-סנטריק שבה האדם במרכז העולם.

לצד תפקוד זה קיים תפקוד שדונה מכנה "המוח הקוונטי", שהוא המוח המסוגל להתעלות זמנית מהראייה המרוכזת באדם, מסוגל להסתכל על העולם והיקום בעיניים לא אנושיות כביכול, מסוגל להתעלות על מימד הזמן, ולקשר אותנו עם הרשת הקוונטית או העולם הקוונטי.

המוח הרגיל עסוק בחשיבה ולעומתו המוח הקוונטי עוסק בתשומת לב לרגע. פעולות אלה הן אקסקלוסיביות במימד הזמן והמרחב: אין אפשרות לקיים אותן בו זמנית ובאותו מקום.

המוח הרגיל זז בזמן, כולל תכנון וחשיבה. תהליך החשיבה קשור למילים, משפטים, הגדרות ותמונות. תהליך החשיבה שונה במהותו מתשומת לב. בעוד שבתהליך החשיבה נדרשת תזוזה מתמדת בצורה ליניארית מהעבר דרך ההווה לעתיד, אומנות ה"תשומת לב" היא נקודה בודדת, ניתן להיות בתשומת לב לאלפית שנייה ואז שוב לחזור לתשומת לב ואז שוב לחזור לתשומת לב, ושוב ושוב. במקום קו ליניארי התפקוד של "תשומה לב" מזכיר יותר אוסף של נקודות בודדות. אינו דבר רציף. אינו דבר המוגדר בגבולות הזמן והמרחב. כבני אדם, יש לנו את שתי האפשרויות. לרוב, אנו מנהלים את חיינו תוך תפקוד ראשי של המוח הרציף, עולם המילים, זיכרונות, הגדרות, אסוציאציות ותמונות. בתפקוד הקוונטי יש מודעות עמוקה, תשומת לב נקודתית מלאה.

ההבדל בין המוח הרציף לקוונטי מזכיר את הפער הקיים בין "לראות" ו"להסתכל". בראייה, אנו רואים כדי לזהות דברים. נחוץ ושימושי מאוד לחיי היומיום, לראות ולהכניס את מושאי הראייה לקטגוריות והגדרות הקיימות בזיכרוננו. אבל, ראייה זו עוצרת אותנו תמיד בקרבה אל אותו אובייקט: תמיד יש משהו בין הרואה לאובייקט עצמו – ההגדרה, הזיכרון, האסוציאציות ורגשות העולות כתגובה לתהליכים קוגניטיביים אלו.

"הסתכלות" מאפשרת קרבה הרבה יותר אינטימית לאובייקט, ההסתכלות על אובייקט (לעומת לראות אותו) מתרחשת כאשר אין אנו שמים שום דבר בינינו לבין האובייקט שאנו מסתכלים אליו: לא שם, לא הגדרה וכך אין תגובה אמוציונאלית. אין מגע רגשי, יש סוג אחר של מגע אשר אינו בא עם מטען רגשי, כיוון שאין מילה הקושרת את האובייקט לפעולה שכלית. המגע הוא ישיר יותר, ישירות דרך הגוף ודרך הלב.

המוח הרציף ממהר להגדיר ולתאר, לעיתים גם לשפוט. המוח הקוונטי תופס את האובייקט בצורב אחרת, עם מודעות לאובייקט שתופס ברמה של אטומים בגוף המודעים לאטומים של האובייקט הנתפס. כאשר שניהם הם חלק מאותו דבר, אותה יחידה – היקום. זוהי סוג של תפיסה אחרת עם הגוף והלב, אשר שמה בצד את המוח הרציף עם המחשבות, הגדרות, העבר וכד'. ההסתכלות עם המוח הקוונטי נותנת להם לקרוס.

האדם יצר בעצמו את ההגדרות, דרך השפה, אשר עובדת עם קטגוריזציה. אך אחרי שיצרנו עולם מוגדר זה, האדם נשאר כלוא בתוכו, וזה מה שיוצר את תחושת הסבל. האדם זקוק להגדרות, לשפה ולמוח הרציף כדי לחיות בחברה, אבל בו זמנית חשובה המודעות שמדובר רק בהגדרות שהם פרי עבודתו של האדם ולא קטגוריזציה אמיתית של היקום, מודעות זו תאפשר לנו לא להישאר כלואים בתוך ההגדרות.

המעבר בין המוח הרציף למוח הקוונטי אינו מעבר בשליטה, שניתן "לעשות" אותו. הוא יכול רק להתרחש, ברגע שאנו מאשפרים למוח הרציף, הכולל בתוכו את הגדרת העצמי, האגו המחשבות, התכניות הזיכרון וכד', לקרוס, רק אז עשוי המוח הקוונטי להופיע. אנחנו לא יכולים סתם "לעבור" מאחד לשני.

המצב הקוונטי של המוח הוא מצב של חופש, ומנוחה מהעבודה האינסופית של המוח הרציף הנמצא בתנועה מתמדת.

המוח הוא איבר "מסוכן" במובן מסוים. מצד אחד, אנחנו זקוקים לתפקוד הרציף שלו, להגדרות ולאגו, כי כך אנחנו בנויים. אבל, יש לנו את ההזדמנות לצאת מהמוח הרציף, לקחת קצת מרחק ממנו ולהשתמש במוח ובאגו ככלי עבודה. רק להשתמש בו ככלי עבודה בדיוק באותה מידה כמו שאנו משתמשים בגופנו ככלי. האגו ככלי שצריך לחיות אותו, אבל לא כ"הדבר בפני עצמו".

הסתכלות דרך הזיכרון וההגדרות משעממת אותנו, כיוון שאנו חושבים על כל דבר חדש שמופיע, ברגע שהוא נכנס לאחת מהקטגוריות במאגר הזיכרון, שכבר ראינו אותו. אנחנו חושבים שהעץ הוא אתו עץ שכבר ראינו אותו אתמול ושלשום, או שהבית הוא תמיד אותו בית. אבל לא כך הדבר. בפועל אף פעם זה לא אותו הדבר כיוון שהאטומים, המולקולות והכול נמצא בתנועה מתמדת. אנחנו מסתכלים על דברים באופן שטחי מאוד ולכן נראה לנו שזה אותו הדבר. כשמסתכלים על הדברים עם עיניים ישנות, הכל נראה אותו הדבר וזו חוויה משעממת. אבל עם מסתכלים בעיניים צעירות, רעננות יותר – עיניים תמימות – הכל חדש, ושום דבר לא קרה באותה צורה קודם ולא יקרה שוב באותה צורה בעתיד. כל אובייקט שתופסים, מיוחד במינו לאותו רגע. בסוג הסתכלות כזו יש התרגשות רבה כי הכל מיוחד חדש ויפה, משעשע, חי, אינסופי מחד ורגעי מאידך, כך לא קרה מעולם בעבר ולא יקרה שוב בעתיד.

האובייקטים לתפיסה או מושגים הם לא שייכים לשום הגדרה: הם לא רוחניים או חומריים, לא יפים ולא מכוערים. הם מה שאתה תופש מהם.

כך אנחנו רוב הזמן בוחרים משמעויות לעולם הסובב אותנו במקום לתת לעולם, לחיים, לדברים, לבוא ולהיכנס אל תוכנו כמו שהם, לאפשר להם להיכנס באופן ישיר דרך החושים ולהתבונן מה זה עושה  לנו.

התוספת הרגשית שאנחנו מוסיפים למילים: תוכן רגשי שייך למילה, לא למצב עצמו. שייך למילה אשר באמצעותה אנו מגדירים את המצב. כאשר מצליחים להסתכל על מצבים ולהסיר מהם את הגדרתם המילולית, גם התוכן הרגשי יורד באותו מעמד יחד עם הגדרת המצב! והמצב כולו נהיה קליל יותר. ההסתכלות מתוך המוח הקוונטי זה מבט לעולם כרשת של קשרים בין הדברים ולא כדבר בודד בפני עצמו.

ריכוז שייך ל"מוח הרציף". המוח הרציף מסוגל להתרכז אך לעולם הוא לא יכול להיות בתשומת לב. תשומת לב נמצאת מחוץ לשטחו. תשומת לב בתנועה או בראייה באה ממקום אחר. זהו סוג של יציאה החוצה מהגוף הפיזי כדי לבוא במגע ישיר עם הקוונטים שמחוץ לגוף, המגע הקוונטי עם העולם שסביבנו. זהו מגע ישיר: בדרך כלל משהו שמסביבנו משך את תשומת ליבנו ואנו קולטים אותו באמצעות החושים. רוב הפעמים אנו נזרוק בחזרה תגובה או רגש כלפי אותו אובייקט/רעיון חיצוני. אבל, אם לא נזרוק חזרה רגש, אם נצליח לאפשר לאותו גורם חיצוני לגעת ישר בפנים, זהו דבר שונה במהותו. זהו המגע הקוונטי, זה הוא הדבר האמיתי.

אביאסה-ואיראג'ה

"עשייה מתוך אי-עשייה": לתת לדברים להיעשות ללא מאמץ, בלי הפעלת מאמץ כדי שהם יעשו. דונה מתארת את ה"אי-עשייה" כ"מתן אמון", מצבו שבו סומכים בדבר הנכון שיקרה.  האמון שאנחנו חלק אינטגראלי מהיקום, ולכן כל מה שנרצה מהמקום של אמת מתוכנו, מאותו מקום המחובר ליקום, הוא יהיה שלנו, כי הוא נבנה מלכתחילה בשביל להיות שלנו. המרכיב של אמון הוא מרכזי: האמון בכך שכל מה ארצה הוא כבר קיים ביקום ומהווה כבר חלק ממני. זה האמון בכך שאני לא צריך באמת "לעבוד" בשביל משהו שהוא כבר חלק ממני מלכתחילה.

ב"עשייה" יש את העבודה לקראת משהוא, יש מטרה ופרס לעשייה, זו פעולה לקראת השגת מטרה. ב"אי עשייה" צריך להיות בדממה, בשקט ובהקשבה פנימה  ולאפשר לאותו דבר לקרוא, להתרחש מעצמו.

אשפר להשתמש בתרגול היוגה כתרגול להיות באותו מצב של תשומת לב, אבל לא ניתן לכפות תשומת לב דרך תרגול היוגה. להיות בתשומת לב זהו דבר שונה, ניתן להכין את התנאים בשביל לאפשר למצב הזה להתקיים בנו. לא ניתן לתרגל ב"מטרה" להגיע למצב של תשומת לב.

מטרות פרקטיות: הן בסדר ואף חיוניות לחיי היומיום שלנו. אנחנו אוכלים במטרה להתקיים וכד'. אבל אם מטרות אלו מקבלות משקל רגשי או רוחני יש שם מלכודת, כי אז אנו עושים פעולה לצורך קבלת התוצאה ולא בשביל הפעולה בפני עצמה. כאן נכנסים לתמונה רגשות כמו תסכול, כעס וכאב, כי מה שנעשה נעשה בשביל מטרה, לקבלת פרס מסוים, ואם לא מקבלים אותו רגשות שליליים מציפים אותנו.

ההסתכלות ב"תמימות": הנתינה בתמימות זו הנתינה הנכונה ביותר, זו היכולת לתת את הכי טוב שיש לנו ללא בקשה או ציפייה לתמורה כלשהי.

אף פעם אנחנו לא מסתכלים דרך העיניים התמימות, תמיד ההסתכלות שלנו היא דרך התקוות, הפחדים, מחשבות וחוויות. אלו מציבים חומה מול עיננו המפריעה להסתכלות ישירה אל האובייקט. לרוב אנחנו מסתכלים בעיניים של האנשים והמבט שלנו נעצר באותה חומה. לעיתים רחוקות אנו פוגשים אנשים שכשמסתכלים אל תוך עיניהם ולהפתעתנו אין אנו נעצרים באותה חומה, אלה להיפך, במבט יש הזמנה להיכנס לשדות ושבילים פנימיים אינסופיים, שדות של יופי תמים. יש בעיניים אלו בהירות שדרכה ניתן לחדור פנימה, להיכנס בבטחה כי לא נתקלים שם בפנים עם החוויות, מחשבות והעבר של אותו אדם.

אחת ממילות המפתח בתהליך של הסתכלות דרך עניים תמימות היא שיפוט. כאשר אנו מסתכלים על העולם, על החיים, כפי שאלו מופיעים בעיננו, אנו שופטים, ואותו שיפוט אנו זורקים כתגובה בחזרה לאותו אובייקט שאנו רואים או שומעים. שיפוט זה יוצר את החומה. אבל, אם יש לנו אפשרות לקבל את מה שבא אלינו מבחוץ מבלי להגיב, מבלי להוסיף שיפוט ולא לזרוק את הכדור בחזרה, מבלי לפצל את ההסתכלות ב"טוב" ו"לא טוב", נוצר סוג אחר של מערכת יחסים עם העולם שסביבנו, מערכת יחסים שלא עוברת דרך השכל אלא ישר דרך הגוף. לכולנו יש את האפשרות לתקשר כך עם היקום. כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להרגיש כך, לחוות את הקשר עם העולם כך יש מערכת יחסים שונה: קשר שאינו עובר דרך שיפוט, מחשבות וכל תהליך שכלי אחר, אלא קשר העובר דרך הלב.

עניים תמימות אינן שופטות.

העולם הקוונטי והעולם הרציף QUANTUM WORLD AND CONTINUOUS WORLD  הם למעשה עולם אחד. אין שני עולמות נפרדים באמת, הם שני חלקים מאותו שלם. יש רק דרכים שונות להתייחס לעולם: אשפר "לראות" את העולם או "להסתכל" על העולם. כאשר אנו "רואים" את העולם רואים אותו עם העבר, ההווה והעתיד, דהיינו קיים וילון  או חומה בינינו לבין האובייקט. ראייה זו נחוצה לנו לחיינו בעולם הזה, להסתגלות במערכת חברתית וכלכלית, אנחנו חייבים להשתמש בשיפוטיות זו. אבל אנו יכולים לשנות את מצב ההתייחסות , לעשות "סויטש" בעיניים ול"להסתכל" במקום "לראות". בסופו של דבר זה אותו עולם, רק ההתייחסות שלנו יכולה להיות שונה. אנו זקוקים למבנים, ומבנים אלו גורמים לנו להיות שיפוטיים. השפה עצמה הינו מבנה עם שיפוטיות רבה בתוכו, ואנו זקוקים לה לחיי היום-יום. אך ניתן מתוך העולם הרציף לעשות את ה"קפיצה הקוונטית" ולצאת מהמצב השיפוטי הרגיל, אז מה שרואים זה הדבר האמיתי, והוא לא ניתן לתיאור, כי הדבר האמיתי הוא מעבר לתיאור.

צריך אהבה והבנה לשני העולמות.

התייחסות לגוף/יוגה: הגוף הוא למעשה הכלי היחידי שיש לנו בעולם הזה. בעזרת הגוף הפיזי, ובעזרת החושים אנו מקבלים את הגירוים החיצוניים. לכן, אם הגוף אינו נקי וצח, אם יש עיניים או האוזניים "מעוננים", אין לנו ראייה נכונה של המתרחש בחוץ. תרגול תנוחות היוגה, אסנות, בשביל לטהר ולנקות את הגוף, ולהפוך אותו לאיבר נקי רגיש וחכם לתפיסה.

אסנות חדשות: בלמידה של תנוחה חדשה המוח בונה חיבורים חדשים במערכת העצבים, תרגול ולמידה מתמדת מרחיב את החיבורים של המוח עם כל חלקי הגוף.

גוף האדם בהגדרתו הוא "קולט". על מנת לקלוט נקי צריך להיות בתשומת לב מלאה. תרגול התנוחה בתשומת לב מלאה רק תוציא לנו את התנוחה השלמה מתוך הגוף. כבני אדם – תפקידנו הראשון הוא כ"קולטים". ככאלה אנו צריכים לתפוש את הרגע כמו שהוא, אם אנו מאפשרים לתהליך החשיבה או תהליך של בניית תדמיות או זיכרון או העבר להיכנס בינינו לבין אובייקט הנקלט זה כאילה הכנסנו זכוכית מלוכלכת בינינו לבין המתרחש בחוץ כעת.

כבני אדם תפקידנו להבין ולכבד את העולם הבנוי על ידי האדם ויחד עם זאת לזכור שיש עולם שלם מאחוריו, עולם שאין בו מבנים, אין שמות לדברים, אין הגדרות, אין זמן, אין מרחב, אין עבר, ואין עתיד.

כמה עקרונות לתרגול הפיזי: דבר ראשון להרפות את הגוף, זה אומר לשחרר את כל המתחים המוחזקים בגוף עוד לפני התחלת התרגול, שחרור חלקי הגוף המוחזקים במתח מבפנים. כנ"ל לגבי המיינד והמוח. עקרון זה נקרא "הרפיה" של הגוף והמוח.

עקרון הבא לתרגול לאחר הרפיית הגוף והמוח הוא ה"כוונה". לפני ביצוע התנוחה ולפני התנועה של גוף חשובה הכוונה, שזו תמונה שאנו מדמיינים בגוף האנרגטי לפני התנועה בגוף הפיזי. תמונה זו היא כמעין הזמנה לגוף האנרגטי לבצע תנועה, להיכנס לתנוחה. אז הגוף האנרגטי מזיז ומושך את הגוף הפיזי עם האנרגיה שלו. זו הכוונה. חשוב מאוד להתנסות בחוויה של הפרדה בין שתי התנועות: התנועה של הגוף האנרגטי אלפית שנייה לפני התנועה של הגוף הפיזי. הגוף האנרגטי קל יותר וזז מהר יותר מהגוף הפיזי, ותנועה מקדימה שלו יכולה "למנף" את גוף הפיזי לתנועות מהירית ומדויקות יותר.

בשלב הבא, יש עקרון חשוב נוסף שהוא קשור לשימוש בכוח המשיכה של כדור הארץ לטובת התנועה והתנוחה. כוח המשיכה חזק ביותר באזורים בהם יש מגע של הגוף עם האדמה, כך שכל איבר שהינו במגע עם האדמה בתנוחה מסוימת יש בו פוטנציאל לשימוש הכוח הנגדי באופן חזק יותר. ככל שמשתרשים חזק יותר אל תוך האדמה כך הכוח הנגדי העולה בכיוון ההפוך (לפי חוקי הפיזיקה) יהיה עצמתי יותר. עקרון זה נקרא "השתרשות" לצורך שימוש הכוח הנגדי של כוח המשיכה.

אז, על מנת לעשות תנועה זורמת ורכה צריך להכניס את המפרקים לקו אחיד כך שהכוח הנגדי העולה מהאדמה דרך האברים שהם במגע עימה יוכל לזרום כלפי מעלה באופן חופשי ולא להיתקע בזוויות. כך הכוח יוכל לזרום חופשי לאורך כל הגוף. עקרון זה נקרא "חיבור".

אז מוסיפים את כוח ה"נשימה" על מנת להניע את כוח הנגדי של כוח המשיכה עוד יותר חזק כלפי מעלה דרך קווי החיבור. זה הופך את כל התנועה לתנועה מאריכה. הגוף גדל ומתארך.

התייחסות לתרגול הפיזי:

דונה מדברת על מרכז שיווי המשקל של בני האדם באזור האגם, אמצע הדרך בין התבור לעצם הפיוביס, מול החוליה S2.

עמידה נכונה שמתחילה מכפות הרגליים, מה שהיא קוראת "פאדה באנדאה" איסוף של כפות הרגליים. בנדהא היא מגדירה כאזור ש"מכיל". הקשתות בגוף האדם הינם האזורים המכילים, ולכן בכל קשת אנחנו יכולים לאסוף ולהשתמש כבאנדאה. בכל הקשתות הגדולות בגוף ישנם באנדהאות, ותפקידם לעזור באיסוף הגוף כלפי מעלה כנגד כוח המשיכה המופעל כלפי מטה. לשלושת הבאנדאהות העיקריות (מולאה, אודיאנה וג'לנדאהרה) מוסיפה דונה באנדאהות בכפות הרגליים ובכפות הידיים.

הבאנדאהות הם דרך להוליך את התנועה מקשת לקשת: מהקשת של כף הרגל, לשוקיים, דרך מפרק הירך וסרעפת האגן, ומשם לסרעפת התורקסית ולזרימה החוצה דרך תנועת הידיים. אז יש קוהרנטיות בתנועה כי התנועה ממשיכה קו טבעי של קשתות וקו שרירי טבעי.

התנועה הפיזית צריכה לבוא לאחר התנועה המנטאלית. דונה מדברת על שימוש בתמונה מנטאלית של התנועה או התנוחה, והיכולת להזיז אותה תמונה קודם במוח, כמה שברירי שניות לפני שהתנועה מתרחשת בפועל ברמה הגופנית. ליצור מרחב בו אנחנו מצליחים להזיז את התמונה אלפית שנייה לפני התנועה של הגוף בפועל. ההשלכה היא תנועה מהירה יותר של הגוף  

התרגול האישי

כאשר מעוניינים באמת במה שעושים לא צריך משמעת לתרגול העצמי ולא כוח, כיוון שאתה נמצא כבר בתוכו מלכתחילה.

הפוקוס העיקרי בתרגול ה"אסנות" צריך להיות בתרגול של תשומת לב. כאשר יש תשומת לב משמעותה שאין מימד של זמן מעורב בתהליך התרגול: אין עתיד, אין פרס, אין תוצאה מעורבת. זהו רק עשייה ברגע הנוכחי. אם קיימת בעיה פיזית, להיות איתה ברגע הנוכחי, בלי להכחיש ובלי לנסות לפתור את הבעיה אלא רק להיות איתה, רק להיות שם מרכך את גבולות הבעיה.