רעיונות מרכזיים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טול
Eckhart Tolle –A New Earth 
 

1.      רנה דקארט, ממייסדי הפילוסופיה המערבית המודרנית,  קבע במשפטו המפורסם "אני חושב, משמע אני קיים" משוואה בין חשיבה להוויה. זאת אומרת הקיום, "אני קיים", זהה לחשיבה. החשיבה היא ההוכחה של הקיום. כ- 300 שנה אחריו פילוסוף צרפתי אחר, ז'אן פול סארטר, הבחין שבאותה אמירה מפורסמת קיימת דיפרנציאציה בין "האני החושב" לבין "האני שקיים". התודעה שחושבת היא לא אותה תודעה שאומרת "אני קיים". אם כל התודעה הייתה "תפוסה"  בחשיבה לא היינו יודעים בכלל שאנחנו חושבים. כשאתה מודע שאתה חושב, מודעות זו היא לא חלק מהמחשבה. זהו מימד אחר של התודעה שרואה שמתרחש תהליך של חשיבה. תודעה זו אומרת "אני קיים". משמועת התובנה הזו של ג. פ. סארטר עמוקה מאוד כי זוהי תחילתו של גילוי של מימד חדש של התודעה.

2.      בניית מושג האני: כבר בילדות הראשונה אנחנו בונים משוואה מנטאלית בין מושג ה"אני" לבין מילים, מחשבות, מושגים, הגדרות, חפצים וכד' השייכים לאותו "אני". כשלילד קטן לוקחים צעצוע סבל נוראי מתעורר בו. לא בגלל ערכו של אותו צעצוע אלא בגלל החשיבה שזה "שלי". הצעצוע נהיה חלק ממושג ה"אני" שלו. עם ההתפתחות אנחנו ממשיכים להוסיף הזדהויות ל"אני" ומבלבלים אותם עם ה"אני" האמיתי (הגדרות מין, לאום, דת, מקצוע, תפקידים, אידיאולוגיות, דעות, נכסים, דברים שקרו לנו בעבר, וכד'). לכל הסטרוקטורה המנטאלית הזו אנו קוראים "אני". אבל, למעשה, יש "אני" שלא קשור לכל ההגדרות האלו. האני שבמימד האחר של התודעה שסארטר דיבר אליו. ה"אני" המזוהה עם המושגים הללו למעשה הוא ה"אגו" שאנחנו בונים ומתחזקים באופן הזה.

3.      המבנה של האגו: האגו מזדהה עם רכושנות, הגדרות וחפצים השייכים לו. אך הסיפוק שברכושנות זו הוא תמיד רגעי בלבד, האגו תמיד במצב של רצון לעוד. הוא יוצר את הצורך לעוד.  לא מסתפק אף פעם במה שיש לו. אף פעם לא שלם, תמיד חסר לו. הוא אחראי על יצירת  רוב הפעילות המנטאלית העוסקת בהשתוקקויות, רצונות, תכניות העתיד, רגשות וגם זיכרונות העבר. הוא לא נמצא אף פעם ברגע זה, מסתובב בציר הזמן בין העבר לעתיד.

4.      חיפוש האני האמיתי: לרוב, רק כאשר צורות מחשבתיות אלו שעליהן מושתתת תפישת ה"אני" שלנו קורסות, (תפקידים שאנחנו מחזיקים, הגדרות או רכוש נהרסים או נלקחים מאיתנו, או במצבי משבר דומים), עלולה להתרחש קריסת האגו. כאשר אין לאגו שום מבנה מחשבתי או הגדרה חיצונית להזדהות עמו. רק אז, לרוב, מתעוררת השאלה "מי אני?" מי זה אותו אני אמיתי שמאחורי ההגדרות? אז ניתן לזהות את הזהות האמיתית, ללא צורה. ההוויה כקודמת לצורה. ללא הזדהות. מזהים אז את התודעה האמיתית כתודעה עצמה ולא כהזדהות שהתודעה יצרה עם הצורות השונות.

5.      צורת התפקוד של האגו: האגו, בהגדרתו, מבלבל עובדה עם דעה, למעשה קשה לו מאוד להבדיל בין התרחשות לאינטרפרטציה לאותו אירוע. כל אגו "מומחה" בתפיסה סלקטיבית ואינטרפרטציות שגויות. על מנת לבטל תפקוד זה נדרשת מודעות, לא דרך חשיבה, אלא מודעות ונוכחות ברגע על מנת להבדיל בין עובדה לדעה. כל הדרוש על מנת להשתחרר מהאגו הוא מודעות לקיומו. מודעות מבטלת אותו כמו אור הנשפך על צל שהיה נראה בחושך כמפלצת. משמעות הדבר: להיות במודעות לכך שמה שאני חושב, מרגיש, חווה באותו רגע זה לא "מה שאני" אלא האני הוא אותו רקע שהינו קבוע ולא משתנה במימד העמוק יותר של התודעה.

6.      המחלה האנושית של העולם המודרני היא שאנחנו כ"כ מזוהים עם הצורות, התרחשויות העולם, מאורעות החיים, עם התכנים שממלאים את אותו קיום, עד ששוכחים את המהות, את ההוויה, ה- BEING, שהוא חסר צורה ומעבר למחשבה. כ"כ כלואים בתוך הזמן שלא רואים את הנצח.

7.      תפיסות, חוויות, מחשבות ורגשות באות והולכות. חולפות. מה שנשאר מאחור קבוע היא הנוכחות, המודעות שלנו. אם נוכל להיות מודעים לכך, כל דבר שמתרחש נראה כְּבַּר חלוף ומקבל חשיבות יחסית. מאבד קצת מרצינותו ומהכובד שלו, כי הדבר שבאמת קובע הוא: האם אני יכול לחוש את הנוכחות שלי מאחורי ההתרחשויות האלו? האם אני יכול לחוש כעת את ה"אני" שבאני?

8.      לצורך נגיעה באותה מודעות עמוקה, צריך לגלות את המרחב הפנימי שקיים בתוכנו ע"י יצירת פער בין זרימת המחשבות. בלי פערים אלו הזרם המחשבתי הוא רק זרם אסוציאטיבי ושחזור מונוטוני של מחשבות. לא להיות מוטרד מאורך הפער שניתן לגלות בהתחלה. מספר שניות זה מספיק טוב. מודעות לנשימה גם מסיתה את תשומת הלב מהמחשבה ותומכת ביצירת מרחב פנימי.

9.           קשר בין מחשבות לרגשות: במקרים רבים מה שאתה חושב יוצר את הרגשות שלך. יש קשר הדוק בין מחשבות לרגשות. הרגשות הן למעשה תגובה פיזית למחשבה. לרוב, הסיבה האמיתית לסבל אינה המצב עצמו אלא המחשבות שלך לגבי אותו מצב אשר יוצרות את הרגש השלילי כתגובה פיזית. במקום, יש להפריד בין המצב עצמו שהוא תמיד ניטראלי, כמו שהוא, לבין האינטרפרטציות שהאגו מוסיף לו. במקום להיות המחשבות והרגשות שלך, היי המודעות שמאחוריהן.

10.       חשיבה קומפולסיבית: רוב הפעילות המחשבתית של בני אדם איננה רצונית. ניתן להגיד כאילו ישנו קול במח עם חיים עצמאיים. קול זה קובע במה שקוע ראשך. אתה לא חושב אלא המחשבה מתרחשת דרכך. כיוון שהמח מותנה ע"י העבר אנו נאלצים לשחזר שוב ושוב את מחשבות העבר.

11.       הקול בראש מספר סיפור והגוף מאמין לסיפור זה, ומגיב לכך בהתאם. אחת הבעיות בהזדהות עם המחשבות הינה כי למרות שיש אינטליגנציה רבה לגוף, הוא אינו יודע להבחין בין מצב אמיתי שמתקיים במציאות לבין מחשבה. הגוף מגיב למחשבה כאילו היתה זו מציאות. אם קיימת מחשבה של סכנה, כל הגוף יגיב כך, אף אם במציאות לא קיימת שום סכנה.

12.       גוף הכאב: גוף הכאב הוא ישות העשויה מרגשות העבר. הוא רוצה לגדול, ויש לו התמכרות לרגשות שליליים של העבר. רגשות של גוף הכאב משתלטים על המחשבות, וכתוצאה מכך הן (המחשבות) הופכות לשליליות. לכן צריך לשבור את הקשר בינו לבין המחשבות, את מעגל הקסמים שנוצר בין "גוף הכאב" שמעצים מחשבות שליליות אשר מחזקות שוב את "גוף הכאב". שליליות אינה דבר חכם. היא תמיד קשורה לאגו, לאיזה מקום בתוכנו שנהנה ממנה. כאשר אנחנו במצב שלילי יש משהו בתוכנו, אותו "גוף הכאב", שנהנה משליליות זו, שרוצה עוד. גוף הכאב הוא אחד האויבים הגדולים של התודעה החדשה. הוא עושה אותנו חסרי מודעות, וכמו האגו מזוהה לחלוטין עם המחשבות והרגשות . במקום לאגור את כל הרגשות הישנים, אפשר לשחרר אותם ע"י הפניית תשומת הלב להווה.

13.       הזמן הפרקטי והזמן הפסיכולוגי: ביטול מימד הזמן (לא "הזמן פרקטי" הדרוש לתכנון זמן ותוכניות,  אלא "הזמן הפסיכולוגי" בו נודדות המחשבות שלנו רוב הזמן ללא הפסקה) משמעו ניתוק האגו מהתודעה- זהו התרגול הרוחני האמיתי. להיות בשלום עם עצמך ברגע הנוכחי מבטל את האגו. אפשר להיות בשלום רק ברגע הזה. זמן ומרחב הם קיימים רק בMIND.

14.       שלושה עקרונות להפחתת הסבל המובילים לחופש פנימי:

a.      אי התנגדות non resistance

b.     אי שיפוט non judgment

c.     אי אחיזה non attachment

אי התנגדות – non-resistance: לקבל את ההתרחשויות ללא התנגדות , כמו שהם, במצה הניטראלי שלהם.  זהו המפתח לכוח האמיתי בעולם הזה. אי התנגדות פנימית לכל התרחשות, לא משנה מה טבעה.

אי שיפוט – non-judgment: כל שיפוט או אינטרפרטציה שאנו מוסיפים לאירוע זו פרספקטיבה אחת בלבד, ופרספקטיבה בהגדרתה זו לא האמת, או לפחות לא כל האמת, במקרה הטוב זו אמת חלקית ו/או זמנית. שיפוט זה מגביל אותנו. אפשר להפריד בין תפיסה למחשבה? להתבונן במאורעות החיים ברמה של תפיסה ללא התוספת של הקול הפנימי שמפרש: טוב/ רע, יפה/ מכוער וכד'?, משום שאז אנחנו כלואים בתוך הפרשנות הזו. ההתרחשויות עוקבות אחר חוקים קוסמיים אשר אין אנו מסוגלים להבינם.  יש לקבל את התרחשויות החיים מבלי לשפוט. לקבל אותן ולהסתדר לפי אותו סדר קוסמי. לאפשר תפיסה בלי תוספת של מחשבה,  על ידי מודעות לנשימה.

אי אחיזה – non-attachment: זיהוי של העובדות כ"זמניות", התובנה שכל דבר הוא בר-חלוף ומשתנה בהגדרתו, מוביל אותנו לאפשרות של אי אחיזה (באנשים, דברים, אידיאולוגיות וכד') אשר מאפשרת לנו להנות ממה שטוב כרגע, ללא חשש או חרדה לאובדן.

התבוננות על החיים באופן הזה מאשפר לגלות את המרחב הפנימי, inner space, מימד חדש, שבו יש את החופש שבא כתוצאה מהשקט הפנימי שנוצר כשאין התנגדות, שיפוטיות או פחד לאובדן. מרחב פנימי זה נותן פרספקטיבה להסתכלות על מאורעות החיים, יוצר מרחב בין ההתרחשויות. מודעות לצורות צריכה להתחלף במודעות למרחב. מודעות עם מרחב פנימי הוא השלב הבא באבולוציה של התודעה האנושית. משמעות: בנוסף למודעות לצורות,דברים, מחשבות, רגשות יש תת-זרימה של מודעות נוספת. מודעות שאתה במודעות. מודעות למימד פנימי ברקע.

15.  כוחו של הרגע: הקשר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא הקשר שלנו עם הרגע הזה או עם הצורה שהרגע הזה מקבלת. הקשר שלנו עם מה שמתרחש ברגע הזה. האם אני מצליח לקבל את הרגע הזה? מצליח לקבל אותו כחבר ולא כאויב? לקבל אותו כמו שהו – לא משנה מה הוא מביא. קבלה זו עושה לנו חיים קלים יותר, חופשיים יותר. זהו הסוף של האגו והחלשות גוף הכאב. זהו the joy of being.

16.  להיות קודם לקיום. Being is prior to existence. להיות הוא הרקע של החיים. המרחב בו מתרחש הכל. כשיש מודעות למרחב הזה, נראה כי כל מאורעות החיים חולפות.

17.  תפישת הזמן של האגו: שלוש צורת בהן האגו מתייחס לרגע הזה: כאמצעי למטרה (כשאנחנו רוצים שהזמן יעבור מהר ע"מ להגיע למקום "ההוא" יותר טוב), כמכשול (שצריך לעבור אותו) או כאויב (כשאר אתה שונא את מה שאתה עושה באותו רגע).  אבל מה שהאגו לא יכול להבין הוא שהחיים מתרחשים תמיד עכשיו. ברע זה. הבלבול של האגו הוא בין "הרגע" לבין מה שמתרחש באותו רגע.

18.       האם אתה יכול להרגיש את הנוכחות שלך כרגע בזרימה התת-קרקעית של מודעות? להיות בנוכחות ולהתייחס לזמן או לרגע לא כאמצעי  מכשול או אויב אלא לקבל אותו?

19.       משמעות ויעד החיים: תופש חשיבות ברגע שיוצאים ממצב הישרדותי בחיים.
יעוד פנימי: קשור ל"להיות" being- יעוד ראשוני, להיות בנוכחות.
יעוד חיצוני: קשור ל"עשיה" doing- יעוד משני, שמשתנה לאורך הזמן.
יעוד פנימי: התעוררות- להיות במודעות שברקע ולא במחשבות שחולפות. מתחיל בהפרדה בין מחשבות לתודעה consciousness.
יעוד חיצוני: בתפקוד הקשור ליעוד החיצוני, פחות חשוב מהן המטרות או הפעולות שאתה נוקט למען השגתן אלא מהו המצב התודעתי בו אתה נמצא בעת קביעת אותן מטרות ובעת ביצוען של הפעולות.
הפרדת מחשבות ממודעות קשור לנוכחות ברגע זה. ביטול מימד הזמן הפסיכולוגי מבטל את האגו ומחליש את גוף הכאב.

20.       הקושי שבביטול האגו : אנו רגילים להסתמך על ההזדהויות שהאגו יצר עם ההגדרות השונות. ביטול האגו יוצר תחושה של אי ודאות. אבל אם מתרגלים לאי ודאות זו (כאשר ממיליו אנו מבינים שה"ביטחון" ו"שליטה" שהאגו נותן הם אשליה) נפתחות אפשרויות אינסופיות בחיים.

21.       הגיל השלישי (כמו גם טרגדיות)- יש בהן את הפוטנציאל ל"התעוררות". היעוד הפנימי צומח פתאום, רק כאשר היעוד החיצוני לא קיים יותר או קורס. בגיל השלישי הדגש עובר מ doing ל being.

22.       המצב התודעתי שלנו יוצר את עולמנו. התודעה היא החכמה העליונה, העיקרון המארגן מאחורי הופעת הצורות (מחשבות ורגשות).

23.       צריך להתייחס ל"אגו האנושי" כשלב האחרון של תרדמה אוניברסלית. הזדהות של תודעה עם צורה. שלב נוסף בהתפתחות התודעה האנושית. בשלב ההתעוררות (הפרדה) התודעה יכולה ליצור צורות מבלי שאלו ילכו לאיבוד בתוכה. זוהי עשיה מוארת. מה שעושים הוא משני, חשובה ממנו היא הדרך בה נעשים הדברים.
קיימות שלוש צורות של עשיה "מאורת":

a.     קבלה acceptance

b.     הנאה enjoyment

c.     התלהבות enthusiasm

תרגום וסיכום מאת דבי הראל