במשך זמן מה לאחר חתונתם היו הנסיך המקודה והנסיכה המלאקה מאושרים בארמון המלכותי,אולם אט אט נעשתה הנסיכה מרוחקת, פזורת דעת ואדישה לכל.
הנסיך שאל אותה לפשר השינוי שחל בהתנהגותה?
המלאקה: הו נסיך הקשב לי, לא פסקתי מלאהוב אותך, אך מחשבה אחת אינה נותנת לי מנוח, אינני מצליחה לדעת מה טוב ומה רע בעולם הזה? אני מהרהרת בכך כבר זמן רב, בבקשה למד אותי.
המקודה:מה שגורם הנאה הוא טוב ומה שגורם לכאב הוא רע. יקירתי, זו אינה בעיה קשה באמת! איך יתכן שהוטרדת ממנה זמן כה רב?
המלאקה: הסבר לי זאת בבהירות ואנטוש מחשבותיי כדי ליהנות מהחיים לצידך. אמרת שהטוב הוא עונג והרע הוא כאב, על אף זאת קורה שאותו הדבר פעם מביא טוב ופעם מביא רע בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. האש למשל: נעימה בחורף, אך קשה מנשוא בקיץ, כמו כן היא יכולה להיות נעימה במנות קטנות ובלתי נסבלת בעוצמה גדולה. חשוב על אביך המלך, יש לו כל שליבו חפץ: שלטון, זהב, ארמונות, פילים, הרמון, צאצאים. מדוע אם כן עצוב הוא כל העת, בעוד אחרים החסרים כל זאת מרוצים מחייהם? האין גם זה נכון? שמושאי העונג אינם נמצאים בכל עת ובכל מקום בכמות בלתי מוגבלת, ולכן המלכים עצמם חשים מדי רגע מפח נפש של "לא מספיק" או של "יותר מדי", של "עוד לא" ושל "אין עוד"? האין זה נכון בסופו של דבר שהתשוקה גדלה עם ההתענגות כפי שהאש מתלבה על ידי הרוח? וככל שהברייה מסוגלת להתענג, כך היא פגיעה יותר לכאב? כמו העין הסובלת מגירוי מחמת האבק הקטן ביותר, לפיכך האדם יכול היה בהחלט להיות הברייה האומללה ביותר ביקום?
לאחר ששמע את דברי הנסיכה שקע הנסיך בהרהורים. כמי שרגיל היה בתענוגות, לא עלה בידו לחדול מהן לגמרי ואף לא להמשיך ולהתמסר להם בלי הרהור שני. הוא פנה שוב אל הנסיכה:
המקודה: יקירתי, דברייך רודפים אותי, עד שדומה אני לנידון למוות שאינו יכול עוד לטעום מהמאכלים המונחים לפניו. ברצוני לצאת נשכר מחכמתך, אמרי לי מה עלי לעשות על מנת להגיע אל האושר האמיתי?
המלאקה: הדבר היחידי החשוב הוא שתלמד להכיר את מהות ההוויה שלך.
המקודה: אך האם תוכלי לומר לי כיצד?
המלאקה: כל שעליך לעשות הוא להיות קשוב. תחילה טהר את שכלך, כי אנו זקוקים לו על מנת להבין את טבעו של העצמי.במובן מסוים כולם מכירים אותו, החל באלים וכלה ביצורים הירודים ביותר, אבל לעולם אין הוא מתגלה בצורה מוחשית. משום כך, לאמיתו של דבר, לא ניתן ללמדו. זה כאילו ביקשת ממישהו שיראה לך את העיניים שלך. כל מה שיכול המורה או המחנך לעשות הוא להצביע על הדרך או האמצעים. השיטה מבוססת על הבחנה בין מה שהוא "שלי" לבין מה שהוא "אני". לך והתבודד במקום שקט, השתדל לבטל באופן שיטתי כל דבר שניתן לכנותו "שלי". מה שיישאר ושלא יוכל להופיע בשום אופן כ"שלי", יהיה העצמי. למשל, אתה רואה אותי ומזהה אותי כאשתך, פירוש הדבר שאפשר לכנותי "שלך" בתוקף יחסים מסוימים, אולם איני שייכת בשום צורה למהות ההוויה שלך.
לאחר ששמע את הדברים האלה מיהר המקודה להתבודד בארמונו. הוא הורה לשומרים העומדים בשער שלא יניחו לאף אורח להטרידו. הוא טיפס את 9 הקומות שבארמון עד הגיעו למרפסת שממנה ניתן להשקיף הרחק על השדות שמסביב. שם ישב על מחצלת, ובהתרכזו החל להרהר:
"לאמיתו של דבר, העולם כולו מטורף, איש לא מכיר את עצמו ועם זאת כולם עסוקים בפעילויות שונות שבהן לכאורה טמונה מהותם. חלקם מעבירים את זמנם בלימוד דברי הקודש, אחרים בלימוד ספרי החוק. אחדים מתעסקים בצבירת נכסים או בניהול ממלכות. אחדים נלחמים באויבים ואחרים מתמסרים לתענוגות, וכל זאת מתוך בורות גמורה באשר לזהותם. גם אני עצמי, עד היום לא נהגתי אחרת. הגיע הזמן שאתעמק במהותי האמיתית אינני מזהה את עצמי, באף לא אחד מן הדברים המקיפים אותי: אוצרות, נשים, פילים, סוסים, ארמון המלוכה, כל הממלכה כולה. כל אלה הם ללא ספק "שלי", אבל הגוף הזה, האין הוא אני עצמי? נראה שכך הדבר. נולדתי במשפחת המלכות, אני רזה, גוון עורי בהיר, זה אני.
עם זאת, תוך כדי הרהוריו חזר בו: "לא, הגוף שלי אינו אני. בהיותי עשוי בשר ודם ועצמות הוא משתנה מרגע לרגע. מכל האטומים המרכיבים אותו מאז ילדותי לא נותר היום אף אחד. ויחד עם זאת, אני ער להיותי "אותו אדם" שהייתי בימי ילדותי. בנוסף לזה, בחלומי אני עובר ממצב למצב, הגוף הזה נשאר דומם כמו אבן. כיצד אם כן הוא יכול להיות עצמי? מכל מקום, זו עובדה, אני קיים. שלא אם כן זה בלתי אפשרי: מי איפוא, במקרה זה חלם את החלום? מי איפוא מבקש ברגע זה להכיר את מהותו העצמית? אם כן , אני משהו בעל תודעה שונה מהגוף. האם אינני אותה רוח חיים המחוללת את כל תנועות הגוף? לא, כי הרי בעת שינה עמוקה, למרות שרוח זו ממשיכה להתקיים, לא יודעים עוד דברים על העצמים הסובבים. אולי אני האינטלקט? המורכב ממחשבות הבאות בזו אחר זו ללא הפוגה כמו גלים המתנפצים על החוף. מדוע שאזהה את עצמי דווקא עם מחשבה זו או אחרת? כך הדבר באשר לבינה (buddhi) , איבר שיקול הדעת וההחלטה. כמה שיקולים אנו מעלים במשך יום אחד בלבד? ואולם, לפי הכרתי איני משתנה כלל מתחילת היום ועד סופו ועוד איני מצליח בשום רגע לדמיין את עצמי כבלתי קיים. הגוף, הנשימה, החוש הפנימי, הבינה ועוד... הם כולם "שלי". אין ספק, שאני משהו שמכיר, אבל איני מצליח להבחין בכלי שבאמצעותו אוכל להכיר את המכיר שנמצא בי. ועם זאת נדמה לי שבאמצעות הכישלון הזה עצמו כבר התקרבתי מעט למהותי האמיתית. כמה שהכול מוזר! נדמה שהדבר אותו אני מבקש להכיר מתרחק כאשר אני מתיימר לאחוז בו ע"י המחשבה ומתקרב מרגע שאני מרפה את מתח החשיבה שלי.
המאקודה חדל אם כן מכל פעילות מחשבתית. חיש קל מצא את עצמו אפוף בעלטה כבדה. בחשבו כי זוהי מהות העצמי, אחזה בו חרדה. משהתאושש, החליט לערוך ניסוי חדש. בעודו מכוון את עצמו ע"י ההאטה – יוגה, מצא עצמו מול אור מוזר ומתפשט שלכאורה לא הגיע משום כיוון. אחר כך במרוצת ניסיון חדש, נרדם וחלם כל מיני חלומות, חלקם נעימים וחלקם מפחידים. משאך הקיץ צלל להרף עין לתוך האוקיינוס של שמחה. אולם, שוב חזר להכרתו הרגילה. מבוכתו הייתה רבה: האם רק חלם או שמא הגיע אל העצמי ואם כן, האם זה היה העצמי או עלטה בליל מראות או שמחה? הואיל ולא הצליח להסיק מסקנה סופית, החליט לשוב ולהתייעץ בנסיכה.
המאקודה: אשתי היקרה, עשיתי כל מה שיעצת לי לעשות, הדממתי את מחשבתי בסלקי את כל הפעולות הן הפנימיות והן אלה המופנות כלפי חוץ. בהדרגה פגשתי את העלטה, את האור, חלמתי וחוויתי שמחה עמוקה. אבל בכל אלה, היכן מצויה מהותו של העצמי?
המלאקה: תרגול זה הכרחי להגיע לעומק הכרת העצמי, אולם כל הדרכים הללו לכשעצמן אינן מובילות אל העצמי, כי העצמי נמצא כאן כל הזמן, וכל הזמן נוכח. לו היה משהו להשיג, כלומר משהו חיוני וזר, האם אפשר לכנותו "עצמי"? לאמיתו של דבר, אי אפשר להשיגו. מעצם מהותו הוא "מעבר להשגה". אסביר זאת בדוגמה: נניח שחפץ כלשהו אינו נראה בגלל החושך, מביאים מנורה ומגלים את החפץ, כאילו נוצר בזה הרגע, כך כדי לראות את העצמי אנחנו בעזרת ההכרה רק משתמשים להסיר את מה שמסתיר את העצמי.
משום שאנו בורים בטבעו של העצמי, איננו מסוגלים להכירו על אף נוכחותו הנצחית. אמרת לאחר שהשעית את כל תנועות מחשבתך נמצאת בתוך עלטה כבדה? עכשיו נסה לחיות שוב את הרגע שבין סוף פעילות ההכרה והופעת העלטה, כי מהות העצמי מתגלה שם ביתר בהירות. אלה שרגילים להביט בעולם החיצוני, הולכים שם לאיבוד בקלות, הם מתעייפים, נשלטים ע"י הזיות ואינם מצליחים בסופו של דבר להכיר את העצמי. ישנם אנשים רבים המצויים בכתבי הקודש, מדענים ואנשי לוגיקה. כולם או כמעט כולם נשארים עבדים של הכאב, מכיוון שלא הצליחו להבחין בעצמי שלהם, לכן למעשה לא די בלימוד כתבי הקודש ובפירושם.
העצמי אינו נמצא רחוק, וכדי להגיע אליו אין צורך לעבור מרחקים. הוא אינו דבר שהשכל מסוגל להבהירו, כפי שלא יכולים להדביק את הצל בריצה אחריו, כך אי אפשר "לעשות" משהו כדי להגיע אל העצמי. אנו רואים את אינספור תופעות העולם משתקפות במראת העצמי, אך לא העצמי. כל העולם הזה כולו – הו יקירי – מורכב מפעולות התודעה מצד אחד, וממושאי התודעה מהצד השני. אולם בין השניים, קיימת התודעה המוחלטת היא כשלעצמה, כהתגלות עצמית וכקיום לעצמו, לכן לא נחוץ שום כלי כדי להכירה. מישהו יכול היה אולי לשאול כיצד יודעים שקיים משהו כמו התודעה האבסולוטית, אבל אין אפילו צורך להשיב על השאלה הזו: אם התודעה אינה קיימת, אזי, השאלה והתשובה גם יחד מתמוססות. התודעה היא מעבר לספק. אי אפשר אפילו לדמיין את אי קיומה והיא אינה מוגבלת לא ע"י הזמן ולא ע"י המרחב, כי הזמן והמרחב הם הראשונים שמשתקפים במראה שלה. זו המהות שלך, ומי שמממש את האמת הזאת בכל הוויתו נעשה לבורא היקום.
שימת לב להתנסויות שבין ערות לשינה ובין שינה לערות, ברגע בו השכל קופץ מעניין אחד למשנהו, בתדהמה שנוצרת ממפגש פתאומי עם קרוב או עם חבר שלא חשבת שתיפגשו יותר.
התבונן בכל זה, ומרגע שתבין דבר מלבד זה ירתק אותך עוד. העצמי אינו הסובייקט המכיר או האובייקט המוכר אלא היסוד המאפשר אותם. הוא האדון העליון שלעיתים מכונה בפי האנשים וישנו, לעיתים שיווה ולעיתים ברהמה. נסה להגשים זאת בעצמך. רכז את חושיך, כוון את מחשבתך פנימה. ותר על אחיזה, או אי האחיזה באמת זו, ומה שיתגלה אז יהיה העצמי.
ע"י הנחיה זו, הגיע הנסיך תוך זמן קצר למצב הנקרא "ריכוז ללא תבניות שכליות". כעבור מספר שעות הוא שב למצב תודעתי רגיל וחי מחדש את העולם שסביבו. חיש קל התעורר בו החשק לשוב ולהתרכז ולשם כך עצם עיניו.
המלאקה – אישי היקר, אין מצב זה תלוי בעצימת העיניים או פקיחתן.
המאקודה- יקירתי, הגעתי אל מחוזות השלווה הנצחית. מעתה, כל הפעולות הרגילות נדמות לי תפלות, רואה את עצמי כאדם שחיזר על הפתחים מקצה העולם ועד קצהו ושכח את האוצר החבוי כאן בתוכי.
איזה דבר מוזר! כל בני האדם שואפים להיות מאושרים אבל הם נוהגים בצורה שמובילה אותם לכיוון ההפוך.
המלאקה-אישי איך אפשר שהשגת העצמי תהיה תלויה בתרגול או אי תרגול של פעילות מוגדרת?
הייתכן שההוויה הממשית הייתה מתגלה על ידי עצימה פשוטה של עפעפיים שגודלם כגודל ארבעה גרגרי אורז?
כל עוד לא השתחררנו מהמאיה לא נחשוף את העצמי. המאיה נוצרה ע"י אי הכרת מהותנו האמיתית. שזו אין לה התחלה במציאות המודעת ולכן אנו נולדים קשורים על ידה. האמונה שהגוף הוא העצמי יוצרת את סבלך, את הקשר העיקרי. אינספור "קשרים" משניים קשורים אליו. האמונה שבעולם לא קיים דבר כמו העצמי, יוצרת קשר נוסף. האמונה שבני האדם שונים אלה מאלה, וכל אחד מהם שונה מאלוהים, היא עוד קשר. רק מי שניתק את הקשרים האלה הוא אדם חופשי. חדל אם כן לחלום שתגיע למצב זה ע"י עצימת עיניים. אין דבר מלבד מהותנו העצמית והיא זהה לתודעה האבסולוטית שנשארת גם לאחר התפרקות כל הצורות. אי אפשר אפילו לומר שקיים "מצב". האם תוכל לאמר לי היכן ומתי הוא איננו קיים? האין המראה קיימת בכל מקום שבו קיימות השתקפויות? כפי שלאם עקרה אין בן, כך אין מקום ואין זמן ללא תודעה אבסולוטית. אם כן, כיצד יתכן שדבר שלעולם אינו נעדר יוכל להיעלם כאשר תפקח את עיניך?
אישי היקר, אמור לי, היש מקום שבו אינך מוצא את העצמי? מי שהבין את האמת הזו אינו חש עוד את הצורך לעצום את עיניו או לפוקחן. הנח לרצון להתאחד עם העצמי ע"י תרגול או אי תרגול. הגשם זאת ואחר כך התנהג ככל האדם. אל תפרוש מהחיים, אל תתבודד, השאר היכן שאתה וותר גם על התחושה שהנה עומד אתה להיות חלק מהתודעה האבסולוטית.
זמן רב הרהר המאקודה בדברים אלה עד שלבסוף נפטר מאשליותיו האחרונות. הוא לא חשב יותר לפרוש מחיי העולם, וחי עוד שנים רבות בחברת המלאקה. כאשר מת אביו, הנהיג המאקודה את הממלכה רחבת הידיים, עשה צדק, דאג לביטחון כולם ואף יצא למלחמה כשלא ניתן היה למונעה.
בכל הזדמנות חפר בארות ומאגרי מים, נטע עצים לאורך הדרכים, בנה אכסניות לעולי הרגל. הוא אהב להקשיב לדרשות שנשאו נזירים וקדושים בני כל האמונות.
